אגדת דשא

אוקטובר 29, 2012 ע"י

מאת מיה ישראלי

נירה ואבי אמרא היו בשליחות בארה"ב כשהגרעין של קציר התגבש. משפחת הרמן מגרעין המייסדים, שהייתה משפחתה המאמצת של נירה בצבא, כתבה להם שמתארגן גרעין להקמת קציר. "ידענו שאנחנו מחפשים לגור בישוב קטן, לא בקיבוץ ולא בעיר", אומרת נירה. "רצינו לקחת חלק בהקמה של יישוב. היו לנו המון אנרגיות לבנות משהו חדש, כי יש בזה אלמנט של התחלה ותרומה, ונרשמנו בוועדת קבלה שעשתה הסוכנות בחו"ל".

כשנירה ואבי חזרו לארץ, בחודש יולי 1982, הם התחילו תהליך קליטה ארוך שכלל מעבר בין כל המשפחות שכבר גרו בקציר (כחודשיים), במטרה לתהות על קנקנם ולראות אם הם מתאימים להשתלב ביישוב. "הייתה ועדת קליטה מאוד נוקשה עם המון דרישות, ביניהן משפחות רק עם ילדים ועם נכונות לקחת חלק במטלות של הסעות".

נירה עם נרי, מאי 83

משפחת אמרא הייתה המשפחה הראשונה מחוץ לגרעין המייסדים שהגיעה לקציר. נרי, בנם הבכור, היה בן 3.5, ושני הבנים הצעירים כבר נולדו  בקציר – טל יוסף נולד במאי 83 ורועי ב-86.

גולת הכותרת של קציר באותם ימים היו החיים החברתיים השוקקים. כולם בילו יחד על הדשא עד שעות הערב המאוחרות. לרוב שיחקו קנסתה – משחק קלפים, ולפעמים סתם ישבו ל"קשקש" כשהילדים משחקים יחד.

אפרופו דשא, אברהם סופר נדנד למירי שתשתול דשא בחורשת הזיתים וזו שרצתה ש"ירד לה מהגב" גייסה את נירה, שהייתה בחופשת לידה, וביחד עם קבוצת הילדים הבוגרים התחילו בשתילת הדשא.

אבי וטל, 1984

יומולדת שנתיים לטל

הרבה מחשבה הושקעה בהפקת חגיגות מיוחדות בחגים ובין לבין היו גם הרבה אירועים. אחד האירועים הזכורים לטוב הוא יום האישה – יום פינוק לנשים שתוכנן בשושו ע"י הגברים, ממש כמו תרגיל צבאי סודי. ואכן הנשים הופתעו ובגדול. ומעשה שהיה כך היה: התושבים קיבלו הודעה להגיע בבוקר לפני העבודה למועדון כדי לחתום על מסמך שקשור לבנייה המרוכזת. "היינו כבר רגילים שכל פעם מבקשים מאיתנו לבוא לחתום על עוד מסמך בנוגע לבנייה, ולכן לא הייתה סיבה לחשוד, רק לא הבנו למה בבוקר לפני העבודה, מה דחוף כל כך".

ואכן בבוקר השתרך תור לפני המועדון. כל זוג שנכנס פנימה בתורו קיבל מכתב בו היה כתוב: 'לא לגלות לעומדים בתור על מה חותמים. לקחת בגד ים ותיק קטן ליום שלם'. מסתבר שהגברים דאגו להכל – להודיע מראש בעבודה של הנשים על היעדרותן הצפויה וגם לסידור לילדים. ובעוד הנשים מארגנות את התיק הגיע אוטובוס שלקח אותן למלון בטבריה ליום כייף, שכלל מגוון פינוקים ביניהם גם מייק אובר אליו נודבה נירה. "היה לנו יום נפלא. העוצמה שלו הייתה ההפתעה".

כמובן שהנשים לא נשארו חייבות וארגנו לגברים ערב היתולי במסגרתו זכו הבעלים מ"הגיישות" לשטיפת רגליים יסודית, הופעה של רקדנית בטן ותצוגת אופנה.

אירוע נוסף שזכור במיוחד הוא מסיבת הפרידה שעשו לאיתן ורחל דרומי שיצאו לשליחות בארה"ב. לערב אחד הפך היישוב כולו למסיבת קוקטייל אמריקנית. היו הוראות הפקה מאוד מדויקות תוך הקפדה על כל כללי הטקס, סטייל מסיבת קוקטייל בשגרירות האמריקנית, החל מההנחיה להגיע לבושים בחליפה ועד רמת הקישוט. הכל היה בסגנון אמריקני.

וכאשר ג'ואל ורן בן דע נסעו לבלגיה ארגנו להם מסיבת כריסטמס. בקיצור סיבות למסיבות לא חסרו.

היות וקציר השתייך למועצה האזורית מנשה הוא התנהל באמצעות וועדות. כל אחד היה בוועדה כלשהי. נירה העבירה חוגי יצירה לילדים במועדון וגם הייתה אחראית על הספרייה המאולתרת. זה עבד כך – נירה הייתה נוסעת לגבעת חביבה, שם הייתה ספרייה אזורית, מבצעת השאלה מרוכזת, מגיעה לקציר, פותחת שולחן במועדון (מבנה הגביה של היום) וכל אחד היה בא ולוקח ספרים.

כישוב צעיר ודינמי המון אנקדוטות משעשעות צרובות בזיכרון הקולקטיבי של אותן משפחות. כמו הסיפור על הישיבה המיתולוגית שנמשכה עד הבוקר כשעל סדר היום נושא נפיץ במיוחד – האם לקנות מכסחת דשא. נירה: "כשהיה צריך לקנות ואן היה יותר קל. כל דבר קטן הקפיץ אותנו. כולם זוכרים את הישיבה על המכסחת דשא, או על העז של קופל שהלכה לאיבוד, כלב נשך אותה, וכולם שילמו לו על העז".

ואיך אפשר לשכוח את סיפור הטרנינגים. "בני למברגר קנה לכולם טרנינגים אפורים אותם לבשנו כל יום", נזכרת נירה. "ככה גם הגענו לאסיפות עם הטרנינג פיג'מה. הייתי בחודש שישי ישבתי בספריה, כמובן עם הטרנינג המכוער, ומשפחת קומם הגיעה לוועדת קליטה. הם באו מירושלים עם שני ילדים קטנים והיו צריכים לתאם עם משפחה שתארח אותם. הם היו יפים, כאלה יפים, ולבושים היטב, ואני יושבת עם הטרנינג המכוער ומרגישה מוזנחת. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה".

חיים קשים עשו התושבים למשפחת קומם כדי להתקבל ליישוב. כאמור כל משפחה חדשה שרצתה להצטרף הייתה צריכה, במסגרת ועדת הקליטה, להתארח אצל כל המשפחות. כדי להחליט אם היא מתאימה לקליטה בישוב.

משפחת קומם, שהתגוררה בירושלים, קבעה מראש עם כל משפחה, אבל לא פעם הם הגיעו במיוחד מירושלים ב-8:30 בערב רק כדי לגלות שבני המשפחה איתם קבעו כבר הלכו לישון, אם היה להם מזל הם נכנסו למשפחה אחרת. ככה הגיעו מספר פעמים מירושלים וחזרו מאוחר בלילה לביתם. טרטור רציני.

אנקדוטה משעשעת נוספת קשורה לכלבים של משפחת אמזלג. "היו להם שני כלבים גדולים", מספרת נירה. "קובי היה בקבע וחגית טיילה עם הכלבים, יותר נכון הכלבים היו לוקחים את חגית לטיול. יום אחד אחד הכלבים השתחרר ושלום ג'מילי מרוב בהלה טיפס על עמוד".

אבי, בעלה של נירה, עבד באלביט בתחום של השבחת טנקים באינדונזיה והיה טס לתקופות ארוכות של חודש-חודשיים במהלכן לא היה איתו קשר. באחת הפעמים ששהה בחו"ל הייתה מסיבה, אבל לנירה לא היה מצב רוח למסיבות והיא נשארה בבית. "הגיעה אלי משלחת הביתה עם ג'ואל בראש והם הוציאו אותי מהבית למסיבה. זה היה מאוד מרגש".

אפרופו מסיבות, כל חזרה של אבי הביתה מטיסה הייתה סיבה למסיבה, כל היישוב היה מגיע אליהם הביתה למסיבה ספונטנית. באחת הפעמים שאבי אמור היה לחזור היה בדיוק בחג פורים. ג'ואל בן דע וללי טוסון התחפשו ונסעו לשדה התעופה, ללא ידיעתה של נירה, עם שלטים כדי לקבל את פניו. אבל אבי לא הגיע באותה טיסה והן חזרו מאוכזבות לקציר בלעדיו.

טל אמרא ושחר סנדרוב

ג'ואל בן דע מצאה בבוידם תיקייה של הזמנות, חשבוניות ומעקב תשלומים של חברים מהמכולת (לכל חבר היה מפתח למכולת והוא היה רושם במחברת מה לקח). קבלו פיסת היסטוריה – רשימת הזמנות של המשפחות והזמנות מתנובה. שימו לב למחיר הקוטג' – עלה ב-500%!!! משנת 1988.

 

נושאים קשורים

תגיות

שתף דף זה

468 ad