חוזרים להתחלה

אוגוסט 20, 2012 ע"י

מאת: מיה ישראלי

לרגל שנת השלושים להקמת קציר, שעלה על הקרקע במאי 1982, נצא בסדרת כתבות עם החלוצים. נחזור אחורה בזמן ונספר איך התנהל היישוב הקטן בשנותיו הראשונות כשחיי הקהילה התוססים התרכזו במספר מבנים באזור הבריכה דהיום.

ג'ואל ורן בן-דע היו הראשונים שעלו על הקרקע בקציר, בחודש מאי 1982.  ג'ואל, שעלתה לארץ בשנת 1976 מבלגיה וחיה עם רן בכפר סבא, החליטה שאם היא נשארת לחיות בארץ זה חייב להיות במקום חדש ולא מיושב ולכן הם חיפשו להקים ישוב. באותה התקופה היה טרנד של הקמת מצפים בגליל, והם עשו סבב בין תנועות ההתיישבות השונות ולבסוף הגיעו גם להתאחדות האיכרים.

בשנת 1978 הם שמעו על הגרעין שמתעתד לעלות לקציר והצטרפו. המיקום מצא מאוד חן בעיניי ג'ואל ששמחה לדבריה לגור בין ערבים. כחלק מהגיבושים לקראת העלייה לקרקע חברי הגרעין היו נפגשים וגם יצאו לפיקניקים משותפים. באותה תקופה הכביש לקציר הגיע רק עד אמצע הדרך והיה אוטובוס לערערה ועין א-סהלה.

חלוקת הבתים, שנבנו במיוחד עבור גרעין המתיישבים הראשון, שמנה עשר משפחות, נעשתה באמצעות הגרלה והסוכנות דאגה להעברת התכולה. אך מה רבה הייתה אכזבתה של ג'ואל שחשבה שהיא הולכת לגור כחלוצה אמיתית בתנאי שדה בלי חשמל כשבערב הודלק הגנרטור. משפחת בן-דע עלתה לקציר עם שתי בנות קטנות – גלית הייתה בת 4 ומעיין בת 3. היות והעלייה לקרקע הייתה לקראת סוף שנת הלימודים הילדים נסעו בהסעה לגנים ולבי"ס בכרכור.

בעוד התושבים הראשונים רק התחילו להתאקלם ולבנות שיגרת חיים פרצה מלחמת שלום הגליל – ב-6 ביוני. ג'ואל שזו הייתה "טבילת האש" הראשונה שלה קיבלה הדרכה מסילבנה אלטמן מה צריך לעשות, וכעבור זמן מה גם התקינו קו טלפון, מה שנחשב בכלל לשיא הקידמה.

היישוב הצעיר והקטן, שהיה שייך למועצה האזורית מנשה, התנהל כמו שמתנהל ישוב קהילתי עם וועדות שונות. "היו הרבה דיונים סוערים עד אמצע הלילה על כל דבר", נזכרת ג'ואל, "כמו הדיון הבלתי נשכח שהפך ברבות הימים לבדיחה האם לקנות מכסחת דשא ליישוב. כל התושבים באו לאסיפה ומי ששמר באותו זמן עשה סיבוב בין הבתים לראות שכל הילדים ישנים ושאף אחד לא בוכה".

כיישוב די מנותק בלי מכולת בסביבה הקרובה קניית מצרכים דרשה התארגנות. "פעם בשבוע היה מישהו יורד עם רשימות וסלים בטנדר של היישוב וקונה ירקות אצל בכור בכרכור. גם מוצרי מכולת קנו במשותף".

אבל די מהר הבינו החברים שחייבים שתהיה מכולת ביישוב והפכו את אחד המבנים שליד הגבייה כיום למכולת. ועד המכולת היה אמון על הזמנת הסחורה וניהול המחברות של החברים. לכל התושבים היה מפתח וכל אחד היה נכנס למכולת לוקח מה שהיה צריך ורושם במחברת. יעקב ריימן היה ממונה על קניית מוצרי המזון והבאתם בטנדר של היישוב למכולת.

בסמוך למכולת הפכו מבנה אחר לגן ילדים. הגננת הייתה יפה מפרדס חנה וברוריה, אימא של שגיא ארמה, בישלה דגים.

גם לבילוי בשעות אחה"צ לילדים, שהיו בקשת רחבה של גילאים החל מתינוקות ועד בני עשרה, דאגו והקימו מועדונית, מקום בו עשו עבודות יצירה בהדרכתה של נירה אמרא. הילדים בעיקר נהנו מהגילויים שהטבע זימן להם, כאשר בחורף הם שיחקו עם הצפרדעים שקיפצו בשלוליות שניקוו ליד מגרש הכדורסל.

"כל יום היו דברים חדשים, כל יום היה צריך להחליט על משהו חדש. אני מיד התחלתי לטפל בגינה שלי ולשתול פרחים וגייסתי אנשים כדי לשתול דשא בחורשת הזיתים. יום אחד הגיע מישהו משוויץ שרצה לתרום כסף לאחד היישובים. עשיתי איתו סיבוב גדול ביישוב והוא הודיע לי שייתן את הכסף לקציר ובכסף בנינו את בית לולה".

בסוכנות רצו לפתח גם את התחום העסקי וביקשו שהתושבים יציעו להם רעיונות לפתיחת עסקים ביישוב. "שברנו את הראש איזה עסק כדאי לעשות. גלגלנו את הנושא של פתיחת קיוסק לתיירים, ועלה רעיון לקנות קרוואן, שכמובן היה צריך לקבל את אישור התושבים באסיפה. כשראינו שעולה אוטובוס של תיירים מיד פתחנו שולחן והוצאנו גלידות ושתייה. נעזרנו בילדים הגדולים והיה כייף".

כיאה ליישוב קהילתי קטן, כולם כמובן חגגו את כל החגים ביחד. "החגים היו ממש כייפים. המשפחות של כולם הגיעו ועשינו ליל סדר גדול. השקענו בחגים –  פורים, חנוכה. הקטע הקהילתי היה מאוד חשוב לנו והיה מאוד מפותח". ובין לבין הם גם יצאו להמון טיולים ביחד. "ביום שהבן של טוסון נולד עשינו טיול. כבר ידענו מה כל אחד מבשל ומביא – ללי טוסון – עוף באננס, ג'ואל – וופל בלגי".

כשהגיע הזמן לבנות את בתי הקבע של היישוב יצאו התושבים לסיורים במצפים אחרים כדי להתרשם ולראות איזה סוג יישוב הם רוצים לבנות. וכמובן שהיו הרבה ויכוחים על אופי וצורת היישוב העתידי. באותה תקופה, בשנים 86-88, נסעה משפחת בן דע לשנתיים לבלגיה, ופספסו את כל האקשן.

נושאים קשורים

תגיות

שתף דף זה

468 ad